548352d3ceebc

לפני שבועיים התחלתי קורס בפסיכודהרמה בקמפוס ברושים.  שנת חיי האחרונה זוהי הזמנה לצאת לדרך האי הידיעה.

לדבר על מוות , אנשים שבאים לדבר על הדבר המפחיד ביותר שקיים ויש לו אסוציאציות רבות, מפחידות לא פחות: סבל, צער, אובדן, סוף , התחלה, שאלות פתוחות, שלווה,לידה, המשך הדרך, סרטן.

במפגש הראשון דיברנו על המנעד שבין הרומנטיזציה של המוות התכוננות למוות מתוך שלווה ופרידה, אך המוות לא הגיע ( בגלל טעות באיבחון;) לבין האובדן מעכשיו לעכשיו מבלי להתכונן (כמו מותו של אבי לפני 20 שנה), לעומת שש שנים ארוכות של סבל ופרידה.

בעז עמיחי מנחה הקורס, סיפר לנו על דרכו בליווי חולים בתחילת הדרך שלו, בהזמנה למפגש לדבר על המוות: על האישה שרק רצתה  שיתנו לה להגיד שהיא הולכת למות, בלי שישתיקו אותה, בלי שינסו לשנות את זוית הראיה שלה. בועז סיפר על רוח רפאים בדמות ילד,  שסביבו הילכו בין הדברים כדי לא לגעת בכאב והנה אנו קבוצה של אנשים אשר באנו לדבר על המוות, להרגיש אותו, להיות בשיחה על דברים שאולי קשה לבטא מחוץ למרחב של הקורס.

המוות כשעון מעורר לחיים: Wake up call הגורם לנו לשנות סדרי עדיפויות, לראות את הדברים שאינם מובנים מאליהם, השעון מעורר הוא הזמנה להתבוננות.

דילוג לתוכן